מאירי על יבמות קט״ו

1 זה שנסתפקנו כאן במה לי לשקר אם נאמן במקום חזקה אם לאו וכן הענין בראשון של בתרא ה' ב' בשמועת פרעתיך בתוך זמני ובשלישי של קידושין החלטנו להיות מה לי לשקר עוקר חזקה כבר ביארנו שם שכל בענין שהוא בעל דבר הואיל וצורך עצמו הוא אנו מסתפקים בה כגון זו שבכאן וזו של בתרא אבל זו של קדושין הוא בעל אצל אשתו ואין אדם חוטא ולא לו וראוי לומר שתהא טענת מה לי לשקר עוקרת חזקה:

2 דליקה הרי היא כמלחמה ליחשד היא שתטעון בדומה ואם אמרה עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה ר"ל שהציתוה באש ואני ברחתי ונצלתי ובעלי נשאר ומת אינה נאמנת שאף זו בורחת היא מיראת הדליקה ומניחתו וסבורה עליו שמת וכל שכן אם היתה היא בחוץ והוא בפנים ואומרת עישנו עליו כו' שבכל אלו היא טוענת בדומה ושמא נעשה לו נס ויצא אבל אם אמרה נזדמנו עלינו גוי או ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת שזו אינה בורחת שאין דרכן של גוים או ליסטים להרוג את הנשים וכבר אמרו אשה כלי זיניה עליה ואינה מניחתו עד שרואה סופו ומכל מקום דוקא בגוים או לסטים אבל מלחמה גדולה שדרכה להרוג כל הנמצא כגון מלחמה ערוכה או מלחמת הצרים על העיר וכיוצא בה אף היא בורחת וטוענת בדומה כמו שביארנו ומכל מקום למדת שכל שאמרה מצאתיו הרוג נאמנת ואין החזיקה מלחמה נאמר אלא במחזקת מלחמה גדולה שאף היא יראה ובורחת ואם אמרה שטבע במים יתבאר למטה שהוא כמלחמה ותולה בעצמה לומר בדומה ואינה נאמנת וכלל שמועות אלו לפי מה שביארנו הוא שכל שהדברים מוכיחים שהיא מניחתו ובורחת כגון מלחמה ורעב ודליקה ושלוח נחשים וכיוצא באלו אינה נאמנת וכל שהדברים מוכיחים שאינה מניחתו עד שתראה סוף ענינו כגון נהרג או נשרף לבדו במקום שאין חשש למי שלא היה עמו או נשכו נחש במקום שאין שלוח וכיוצא באלו נאמנת ומפולת מיהא קשה לפרש שהרי יש לה לעמוד עד שתראה אם מת אם לאו ולמה היא בורחת אלא שראיתי לגדולי הרבנים שפירשו שרוח סערה באה ומפלת את הבתים וזו ודאי לשיטה זו בכלל האחרות וכן צריך לבאר לשיטה זו שיש דברים שאף בלא חשש האשה על עצמה יש לדון בה שתאמר בדומה כגון מקום שאי אפשר לה לשמרו והוא שאמרו למטה מים כמלחמה דמיא שהרי מכיון שראתהו טובע במים שאין להם סוף אינה סבורה שיעלה או שיצא ממקום אחר והולכת לה וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום יש כוללים שמועות אלו בשלשה דינין אחד שכל שהרבים ניזוקין בו כגון מלחמה ושילוח נחשים ועקרבים ומפולת ודבר הואיל ורבים ניזוקין בו מכיון שהתחיל להגיע נזק בבעלה נסמכת באומד דעתה ואינה נאמנת והשני נזק הבא עליו ועליה לבד והיא ניצולת כגון שהיו שניהם במקום גדודי חיות או דליקה ואינה נאמנת משום דריע טענתה להיות הוא ניזוק יותר ממנה השלישי נזק שבא עליו לבדו כגון נשכו נחש או נשרף או נהרג ובזו נאמנת ואין הפרש בין בדבר שיראה בו שהיא בורחת לדברים שיראה בו שהיא עומדת ומים מיהא אע"פ שהוא לו לבדו אינה נאמנת דהתם ודאי אמרה בדדמי כבראשונות:

3 הוזכר בכאן מעשה בההוא גברא דבשילהי הלולא איתלי נורא בגנניה וצוחה אשתו ואמרה חזו גברא חריכא דשאדי ופיסתא דידא דשדיא ר"ל דגברא אחרינא סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו כו' ואינה נאמנת ואע"פ דמילתא מוכחא דהא חזינן גברא חריכא שאדי ופיסתא דידא שדיא מכל מקום האי גברא חריכא איפשר דאחרינא הוא דאתא לאצולי ואכלתיה נורא ופיסתא דידא הויא דבעל דאיתלי ביה נורא ומחמת כיסופא אזל ליה ומכל מקום רבא חולק עמו לומר דמדחזינן גברא חריכא נאמנת ולכאורה נראה לפסוק כרבא מדקאמר סבר רב חייא כו' דמדקאמרה חזו גברא לא אמרה בדדמי ומכל מקום גדולי הפוסקים נראה שפסקו כרב חייא שמאחר שאף הוא השיב לדברי רבא אין הענין דומה לשאר סוגיות שבתלמוד שכל שנאמר בה סבר ר' פלוני לא מסקינן הכי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דדוקא בכעין מעשה זה שראו החרוך שלם ופיסת יד של אדם אחר לשם ועל כל פנים אדם אחר היה שם ואחר שכן יש לתלות על אותו פס יד שהוא של בעל אבל כל שלא נמצא פס ידא אלא גברא חריכא או שנמצא שם גברא חריכא וחסר פס ידא ונמצאת פס ידא סמוכה לו כל שהיא אומרת חזו גברא נאמנת והדברים ברורים:

4 עד אחד במלחמה אם נאמן אם אינו נאמן ואם נאמן על אי זה צד נאמן נתבלבלו בה המפרשים ומחלקותם בביאור שמועה זו וצריך לבררה דרך פירוש כדי לעמוד יפה על בירור פסק שבה והוא ששאלו עד אחד במלחמה מהו ר"ל שאם מלחמה בעולם ואמר עד אחד מת במלחמה או שאמר מת במקום פלוני וכבר נודע לנו שמלחמה לשם שהוא כמי שאמר במלחמה מי מהימנינן ליה אע"ג דאיתתא גופה לא מהימנא בהכי או לא מי אמרינן האי דאקילו רבנן משום עיגונא להימוני עד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר והכא נמי אע"ג דמלחמה בעולם לא משקר כלומר ובכלל זה שאין חושדין אותו לטעון בדומה שאין חששא זו אלא באשה שדעתה קלה ונשענת על דמיונה או דילמא הא דהימנוה לעד אחד לאו משום דסמכינן אסהדותיה אלא דסמכינן אאשה דלא מינסבא עד שתחקור יפה באמתלאות לידע היאך היה הענין ובכל דברים המוכיחים עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו ונמצא שנאמנות זו נמשכת אחר עצמה ונעשה כאלו אנו מתירין אותה על פיה והואיל ומלחמה בעולם סמכא דעתה בדדמי ולא דייקא ומינסבא ומתוך כך אינו נאמן ויש גורסין זימנין דסניא ליה ואין הדברים מתישבים בה אלא עיקר הגירסא והכא כיון דאיכא מלחמה לא דייקא ומינסבא והיא השאלה בעד אחד שאמר מת במפולת או בשלוח נחשים ובכל אותן שיש לחוש לטעות בדומה ויראה שכל שאמר העד קברתיו אין זה נכנס בכלל השאלה שהרי אף היא נאמנת בכך ואין חוששין לעד אחד יותר מבאשה עצמה וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כתבוה בהפך ויש לחוש לדבריהם שמאחר שאין אתה מאמין עד אחד אלא מפני שאתה עושה אותה כמתירה על פי עצמה והיא אי אפשר לומר לה קברתיו כל שכן שסומכת לינשא בדומה הא בשני עדים אפילו לא אמרו קברנום נאמנים בלא פקפוק שהרי עדותם עדות גמורה ואין חשודים לטעות בדומה וזה ברור ואע"פ שגדולי הפוסקים נראה שכתבו כן אף בשני עדים אי אפשר לישבם ואיפשר שלא על זו כתבוה אלא אמים שאין להם סוף אבל במלחמה ודאי נאמנים וכן פירשו גדולי המפרשים את דבריהם ובאו ללמוד תשובתה מדאמר ליה נחמיא לר' עקיבא אמור להם משמי מדינה זו משובשת בגייסות כך מקובלני מבית רבן גמליאל משיאין את האשה על פי עד אחד מאי לאו דהכי קאמר אע"פ שמדינה זו משובשת בגייסות ר"ל במלחמה משיאין על פי עד אחד ונדחית ראייתם מפני שפירשו דבריו כך מדינה זו משובשת בגייסות ואי אפשי לילך לפניהם אלא אמור להם משמי כך מקובלני כו' וחזרו לבררה ממה שאמרו מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באים בספינה וטבעו והשיא ר' נשותיהן על פי נשים והרי מים כמלחמה דאיכא למיטעי נמי בדדמי שמאחר שראוהו טובע אין סבורים עליו שיעלה ואין חוששין להמתין אף במים שיש להם סוף ונשים אפילו מאה כעד אחד דמו ואלמא עד אחד במלחמה נאמן ונדחית תשובתם דהא הכא אי אפשר דאטביעה לחוד קא מסהדי דהא הכא הואיל ובספינה היו באים מים שאין להם סוף הם שהרי אינו רואה מארבע רוחותיו ואשתו אסורה אף במקום שני עדים שמא צף תחת המים ויצא במקום שאין עינו של זה רואתהו שאילו היה במים שיש להם סוף ר"ל שאדם רואה מארבע רוחותיו אף אשה נאמנת שאינה מניחתו עד שישהא בכדי שתצא נפשו אחר שאי אפשר לי לצאת שלא תראהו אלא ודאי מים שאין להם סוף הוא ואף מאה עדים אין מעידין בו אלא דקא אמרי אסקינהו לקמן וחזיתינהו ואלו היו מכירות אותן נאמנות שאין כאן טעות בדומה ומה שאמר אחר כן וקא אמרן סימנין דאסימנין סמכינן ולא עליהו אלו היו מכירות אותם לא היינו צריכים לכך אלא שיאמרו חזיתינהו ואישתמודענוהו ואין אומרין שהמים משנין צורת הפנים כמו שפירשו גדולי הרבנים דאדרבה מיא צמתי ומעמידין את הצורה עד שמעידין עליה אף לאחר חמשת ימים וכמו שאמרו ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא דבוסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומה דשושביניה לבתר חמשא יומי ואלו במיתה אחרת דוקא תוך שלשה אלא לא אמרו כאן ויהבן סימנין אלא למעשה שהיה שמן הסתם שני תלמידי חכמים אלו ממקום אחר היו ולא היו מכירות אותם והעידו על סימנין מובהקין שבהם במקום המוצנע ואחר שלא היו מכירות אותם נאמנות בסימנין ויש מפרשים שהעידו תחלה על הטביעה ולא הועילו וחזרו והעידו שהעלום לפניהם ולא האמינום אחר שהתחילו בעדות אחרת אלא בסימנין הא כל שמכירות נאמנות שאין כאן לטעות בדדמי הא כל שיש לטעות בדומה לא הובררה ואם כן לא נתבררה השאלה וגדולי הפוסקים פשטוה לקולא ונאמן ומעובדא דדיגלת שהזכרנו וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל הזקן שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר' את נשותיהן על פי עד אחד וכן שבפרק אחרון אמרו ההוא גוי דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכים לכרך ביתר ומתו וקברתים והתם ודאי מלחמה היתה ומתו דקאמר אע"ג דסתם קאמר במלחמה הוא דבעי מימר וכל שכן שמתו ששים בני אדם כאחד והתירום בגוי מסיח לפי תומו וכל שכן בעד אחד וכן שבפרק האשה רבה סבירא להו לרב ששת ורב אשי ורבא דטעמא דעד אחד משום מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ואע"ג דר' זירא פליג בהדיהו ופשיט בה דמשום דדייקא ומינסבא הוא הלכתא כותיהו אלא דסוגיין בעלמא לאיסתעויי נמי בטעמא דדייקא ומינסבא ותרויהו לקולא והילכך עד אחד במלחמה נאמן ואפילו אמר מת סתם וכל שכן באמר קברתיו וגדולי הפוסקים והמחברים כתבוה דוקא בקברתיו ואין דבריהם מתישבים כלל וכן אם אמר ראיתיו שטבע במים שיש להם סוף נאמן ואף בתלמוד המערב אמרו חד בר נש אתא ביומוי דר' אמרין מה ההוא פלן אמר לון מית וההוא פלן אמר לון מית אמרין ליה וכולהון מיתין אמר לון ואלו הוו בחיין לא הוו מיתי ואמר ר' מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' איבו שעת מלחמה היתה הדה אמרה עד אחד נאמן בשעת מלחמה והרי זו אין בה קברתיו ואמרו נאמן אלא שחששו אחר כן על מה שאמר אלו הוו בחיין מי לא הוו מיתי שמא טעה לומר כן בדומה הא כל שאין לחוש נאמן בלא קברתיו וכן כתבוה גדולי המפרשים וממעשה דאסא האמור בפרק אחרון והדברים ברורים בלא שום פקפוק וגדולי המחברים ראיתי שכתבו עד אחד שאמר ראיתיו במלחמה או שנפלה עליו מפולת או שטבע בים הגדול וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן אשה שהעיד לה אחד שטבע במים שאין להם סוף לא תנשא ואיני מבין שאף בשנים כל שאין להם סוף אין משיאין אותה ונראה לי שהוא הדין במים שיש להם סוף ומפני שהם פוסקים דבעינן קברתיו או כיוצא בו כלומר שיעיד שראהו מת:

5 נתגלגל כאן מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חברו ואמר לו הב לי שומשמאי ואמר ליה שקלתינהו אמר ליה והא כך וכך הם ובחביתא רמו אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו ואסיק רבא דכך וכך הם ובחביתא רמו לאו סימן הוא וחיישינן שמא פינן והחזירם ואע"פ שבמציאה אמרו מדה הויא סימן באבדה הואיל ואינו מוציא מחברו ראוי לומר כן אבל להוציא ממון מחזקת בעליו בכך לא ובפרק אלו מציאות תירצנוה בפנים אחרים ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאין זה סימן אמרינן שקלתינהו והני אחריני נינהו ומעתה כל שנתן בו סימן מובהק נאמן ודוקא בכעין זה שהוחזק הפקדון אצל זה אבל כל שלא הוחזק הפקדון אצלו ואמר לא היו דברים מעולם אין מחזירין לו בשום סימן אבל זה שהוחזק הפקדון אצלו כל בסימן מובהק מחזירין ואינו נאמן בחזרתי ולקחתים שאין אדם נאמן בחזרתי ולקחתים אלא במיגו שלא היו דברים או שהחזרתים או שבתורת מקח באו לידי כמו שביארנו בבתרא פרק חזקת וזה ודאי בעדים הפקיד ואין כאן מיגו דלא היו דברים לא מצי אמר דאיכא סהדי וכן בתורת מקח באו לידי אינו יכול לומר דהא איכא סהדי דבתורת פקדון באו לידו והחזרתים לא מצי אמר דהא איתנהו והוה ליה ראה ואע"ג דמצי אמר אחריני נינהו ואין כאן ראה מכל מקום סימן מובהק משוי ליה ראה והרבה טרחו בחדושין בדין זה ומה שכתבנו נראה לי ברור:

6 אע"פ שלענין תובע ונתבע אמרו שמא פינן והני אחריני נינהו לענין איסורין אינו כן אלא כל שמצא כלי וכתוב עליו קו"ף הרי זה קרבן מ"ם הרי זה מעשר שני דל"ת הרי זה דמוע ואינו נאכל אלא לכהנים טי"ת הרי זה טבל תא"ו הרי זו תרומה שבשעת הסכנה היו מסמנין ורושמין באותיות שלא ירגישו בהם אויבים ואין אומרין שמא פינן והכניס חולין תחתיהן אלא מעמידין אותם בקדושתם וכן הדין נותן:

7 בשלישי של גיטין כ"ז א' ביארנו שהמביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר שמאחר שלאלתר מצאו אין חוששין שמא אחר הוא ששמו כשמו ושיעור לאלתר זה פירשנוהו לדעת קצת כל שלא עבר אדם שם ולדעת קצת כל שלא שהא הא כל שלא מצאו לאלתר אלא לאחר זמן אם יש לו בו סימן מובהק או שהעדים מעידים שמעולם לא חתמו אלא על גט אחד של שם זה כשר ואם אין לו בו סימן מובהק ואין העדים מעידים כן פסול אלא אם כן נמצא במקום שאין שיירות מצויות ושלא הוחזקו שני שמות בשם זה הא כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או שהוחזקו שנים ולא נתברר אי זה אע"פ שנמצא במקום שאין השיירות מצויות פסול מעתה צריכים אנו לברר במעשה שהוזכר כאן יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק ודילמא אחרינא הוא והאי אזל ליה לעלמא ועדין חי הוא או לא אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן והלכתא כרבא והרי שהיו כאן שיירות מצויות ואחר שלא הוחזקו לא חששו בה לדעת רבא שהלכה כמותו ודבר זה כבר תירצנוהו שם דבמיתה ליכא למיחש ושאני גט ממיתה וכן יש לתרץ שכל שנמצא במקומו אין לחוש הואיל ולא הוחזקו כאן הכל כמו שכתבנו שם בארוכה הא אם הוחזקו לשם אין משיאין את אשתו עד שיתברר אי זהו:

8 הוזכר כאן עוד מעשה בגט אחד שנמצא בנהרדעא וכתוב בו בצד קלניא מתא ר"ל באותו צד שבנהרדעא שהוא בן חורין מליתן מס אנדרונילאי נהרדעאה פטר ותריך פלוניתא אנתתיה ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרב יהודה נשיאה ושלח ליה תבדק כלה נהרדעא ודבר זה פירושו שלא נמצא לאלתר אלא לאחר זמן ולא הוחזקו ושיירות מצויות ואעפ"כ אמר בה רבא שאין חוששין לו שאילו כן אף בכל העולם צריך בדיקה שכל שהשיירות מצויות יש לחוש בו לכל העולם אלא שלא הצריכוה אלא לכבודו של אבוה דשמואל שלא יחשדוהו כשואל דבר שאינו צריך ודבר זה לענין פסק אתה צריך לומר לשיטה ראשונה שחלקנו בין גט למיתה שהלכה כאביי שהרי פסקנו בגט שכל ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו חיישינן וזה שלא מנאוה ביע"ל קג"ם מפני שבמחלוקת אחרים היא תלויה ומכל מקום לשיטה שניה שחלקנו בין נמצא במקומו לנמצא שלא במקומו אף זה הואיל ונמצא במקום שנכתב ולא הוחזקו כאן והיה אביי סובר שהצריכו בבדיקת כל המחוז כמו שאמרו עד היכן נהרדעא כל היכא דסאגי קבא בנהרדעא והשיבו רבא שאילו נמצא שלא במקומו צריך בדיקה בכל העולם אלא שמאחר שנמצא במקומו ולא הוחזקו כאן אין צריך בדיקה כלל ולדעת זה הלכה כרבא וכבר תירצנוה בפנים אחרים במסכת גיטין:

9 שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כבר ביארנו באחרון של בתרא שאע"פ שאינם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר עליהם כל אחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחרים ואין יכול לומר לו של חבירך ששמו כשמך היה ונפל הימנו דלנפילה לא חיישינן וכן אין חוששין לומר של חברך היה והפקידו אצלך שמאחר ששמו כשמו אינו מצוי להפקיד אצלו ואם תאמר אף הוא אומר של חברך היה ומסרה לך ואין אותיות נקנות במסירה שמא בזו מיהא הואיל ושמו כשמו אותיות נקנות במסירה וכן כתבנוה בפרק הספינה ואף לדעת החולקים בה אף אנו אומרין שאין חוששין למסירה שאין אדם עשוי לקבל מסירה בלא כתיבה וזהו שאמרו כאן הנהו שטרי דכתיב בהו חבי בר נאני ונאני בר חבי והיה שם הרבה בשמות אלו ואעפ"כ היו מגבין בהן:

10 ולענין ביאור זה שהיה מביא רבא ראיה מזו לדבריו שכל שלא הוחזקו אף בשיירות מצויות אין חוששין הרי בהוחזקו נאמרה והרי רבא לא אמרה אף במיתה אלא בלא הוחזקו כך פירושה שכל לענין שטר חוב הואיל ומתחת ידו של זה היא יוצאה הרי היא אצל זה כלא הוחזקו והרי חשש נפילה וחשש פקדון בשטר חוב זה כלא הוחזקו במת הנמצא וכשם שאין אתה חושש בה לאלו כך אין לך לחוש לשנים במקום שלא הוחזקו ולאביי אין דמיון ביניהם דבשטר חוב ליכא חששא כלל אבל לשיירות מצויות יש לחוש אף בלא הוחזקו אלא שהלכה כרבא אם במיתה ולשיטה ראשונה אם כשנמצא במקומו ולשיטה שניה: